חוזים משפחתיים- טענות כפייה ועושק בהסכמי ממון
סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 פותח במילים אלה: 'חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי ההוראות פרק זה'. ההוראה הפותחת של חוק החוזים הישראלי אינה עוסקת במשמעות העיונית של המושג חוזה. היא מפנה אותנו במידית לתהליך הכריתה, בעשותה שימוש בשני מונחים טכניים המתארים תהליך זה, הלוא גם ההצעה והקיבול. גם בלי להפנות להגדרות ההצעה והקיבול המופיעות בהמשך, המסר הנובע מסעיף 1 ברור למדי: חוזה הוא תהליך שבעשייתו שותפים שניים. החוזה הינו תופעה חברתית ועוסק בקשר שבין אדם לזולתו (כהן ופרידמן, 1991).
חוזה מוגדר כ"הסכם אכיף". כלומר, הסכם שהדין מעניק לצדדים לו הגנה מפני הפרה וכלים לאכיפתו. ההלכה היא שחוזה נכרת בדרך של "מפגש רצונות" בין שני הצדדים. הצהרת הרצון של צד אחד צריכה להיות בתגובה ותוך כדי ידיעה על הצהרת הרצון של הצד השני. מצד אחד ישנה הצעה, ומן הצד השני ישנו קיבול של ההצעה (שלו, 2005).
פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 מסדיר באורח שלם ועצמאי את סוגיית הפגמים בכריתת החוזה. הפרק עוסק במקרים שבהם נפגם הרצון שהוליך להתקשרות החוזית. רצונותיהם המנוגדים המשלימים של הצדדים לחוזה מהווים את בסיס ההסכמה החוזית, ופגם ברצונו של אחד הצדדים פוגע בהסכמה זו. הרעיון המנחה של הפרק הוא השאיפה לרצון חופשי של כל צד ולהסכמה אמיתית של הצדדים לחוזה. עם זאת, צריך לזכור שבחיי היום-יום מעטים החוזים הנכרתים מתוך חופש רצון מוחלט. אפשר להסתכן ולומר כי רוב החוזים נכרתים מחמת לחץ כלשהו, פסיכולוגי או כלכלי. ובכל זאת, דרכים רבות ושונות שבהן מושג רצון הצדדים לחוזה אינן פוגמות את ההסכמה. עצה, שכנוע, השפעה, השאה, לחץ רגשי, צורך כלכלי ואילוץ פסיכולוגי- כל אלה ועוד, מהווים בדרך כלל גורמים לגיטימיים לכריתת חוזה תקף. עילות הביטול הן אפוא גיבוש סטטוטורי של מערכת הנסיבות שבהן מסלף גורם חריג את רצון ההתקשרות, עד כדי פגם בתהליך היווצרות הרצון (שלו, 1981).
בין החוקרים ישנה הסכמה אוניברסלית שלמשפט החוזים- רשת החוקים שמסדרת את ההליך של חליפין פרטי- ישנם שלושה תפקידים לגיטימיים: להגדיר הסכמים מחייבים משפטית וכאלה שלא, להגדיר זכויות וחובות שנוצרו על ידי הסכמים מעורפלים שניתנים לאכיפה ולהצביע על התוצאות של הפרת חוזה. מעבר לכך, נטען לפעמים שמשפט החוזים צריך לשמש כאמצעי לצדק חלוקתי, ואלה שאחראים להחלטות או לעיצוב החוקים של משפט החוזים- בתי המשפט והמחוקקים צריכים לעשות זאת בשים לב לאפקט החלוקתי, במאמץ להשיג חלוקה צודקת של העושר בתוך החברה .
פרשנות טענות כפייה ועושק בדיני החוזים
החוזים הנכרתים בחיי היום יום נכרתים בשל נסיבות המתרחשות בסמוך למקום ולזמן שבו נכרת החוזה, החתימה על החוזה כרוכה ומלווה לעיתים, בלחץ פסיכולוגי או כלכלי שבאמצעותם מושג רצון הצדדים לחוזה ואינן פוגמות ברצון החופשי או בהסכמה. הלחצים המופעלים על הפרט והצרכים המובילים אותו לחתום על החוזה נעשים וננקטים במינון הנכון והמקובל ומהווים בדרך כלל גורמים לגיטימיים לכריתת חוזה. עם זאת, ישנם מקרים בהם נוצרים פגמים בכריתת החוזה המאפשרים את ביטולו. הפרק השני לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, מסדיר באורח שלם ועצמאי את סוגיית הפגמים בכריתת החוזה. הפרק מבהיר את חשיבות רצון ההתקשרות של הפרט, רצון חופשי והסכמה אמתית ועל כן הפגם מצדיק את ביטולו של החוזה. בנוסף, מתרכז החלק השני בהגשמת הכוונה של שני הצדדים המתקשרים בחוזה, הגנה על אינטרס הסתמכות, איזון האינטרסים של הצדדים והיבטים מוסרים- חברתיים וכלכליים- מסחריים (שלו, 1981). הן כפייה והן עילת העושק קובעות את דינם של פגמים ברצון הנובעים מלחץ חיצוני המופעל על ידי צד אחד על משנהו תוך כדי הליך ההתקשרות.
סעיף 17- כפיה
כפייה על פי הגדרתה הרחבה, חובקת ביטויים שונים של התנהגות בלתי לגיטימית המיועדת לאלץ אדם להתקשר בחוזה וגורמת לו להיכנע ללחץ שהופעל עליו. מדובר בלחץ חיצוני השולל ממנו או גורע מיכולתו להפעיל את חופש הפעולה ורצונו החופשי. בניגוד לטעות והטעיה שבהם הפגם היה בידיעה צד פעל כשיש לו פגם בידיעה, הרי שכאן הפגם הוא לא בידיעה אלא ברצון.
סעיף 17(א) לדיני החוזים: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו בכוח או באיום- רשאי לבטל את החוזה".
הכפייה מכוח סעיף זה כוללת כל פגיעה בגופו של אדם, נכסיו, חירותו ומעמדו החברתי או הכלכלי- וכל זאת כדי לאלצו להתקשר בחוזה ולכן ההגדרה לכפיה היא "הפעלת לחץ בלתי חוקי בכוח או באיומים מצד הצד השני או ממישהו מטעמו הגורם לפגם ברצון ולא בידיעה של המתקשר, כאשר הפגם ברצון נובע מחשש לפגיעה בו או ברכושו". כוח, הכוונה בדרך של התנהגות, ואיום הוא בדרך-כלל בדיבור, כתיבה וכדומה. אבל זה לא בהכרח תמיד כך, אם האיום הוא "אלגנטי" ומרומז זהו איום בדרך של התנהגות. החשוב הוא שהלחץ שמפעילים כדי שזה יחשב לכפיה חייב להיות לחץ באמצעים בלתי חוקיים. וזה נובע מהגישה שאינה מתייחסת רק לרצונו של האדם שרצונו נפגם אלא גם לרצונו של זה שפוגם כי דבק בו פגם מוסרי. וזה הן עבירה פלילית והן עוולה אזרחית כגון כליאת שווא, הסגת גבול במקרקעין, עיכוב נכס שלא כדין, הוצאת שם רע. ועבירות יכולות להיות איומים, סחיטה בכוח וכדומה. השואף לבטל את החוזה מחמת כפייה צריך להוכיח כי הכפייה השפיעה על רצונו והטילה בו פחד, ואלמלא קיומה לא היה מתקשר בחוזה.
בע"א 5493/95 דיור לעולה (עא"ק) בע"מ נגד שושנה קרן, דובר על בניין דירות בו הדיירים קיבלו הצעה ל'פינוי בינוי', המשיבים טענו כי לאורך תהליך חתימה על ההסכם סבלו מהתנכלויות מצד שכניהם בגין סירובם לחתום אשר עיכב את הפרויקט. בית המשפט קבע כי האירועים שקדמו לחתימת החוזים אינם עולים כדי כפייה, המשיבים לא נכנעו ללחצים, ואף המשיכו להעלות את דרישותיהם מהמערערת וחתמו בסוף על חוזים שנוסחו על-פי הצעתם. על כן, אין בכך כדי לאפשר להם להשתחרר מחוזים שעליהם חתמו כדין.
בע"א 1569/93 מאיה נגד פנפורד פד"י מ"ח(4), 705, המעניין בפסק הדין הוא שבין הטענות שהועלו הייתה שם גם טענת הכפייה ורואים שהיישום של המבחנים האלו אינו פשוט: המערער הוא סוחר יהלומים והמערערות הן חברות שעוסקות ביהלומים. היה כאן איום בהפרת חוזה אבל האם זה לחץ לא חוקי עסקי/כלכלי שהוא בגדר כפייה? השופט חשין אומר שלו היה מתברר שכוונותיו של אותו מאיה בתחילה היו אמתיות ורק אח"כ התברר לו שהוא לא מסוגל לעשות זאת אז זה לא עונה על הדרישה, אלא מה באותו מקרה הוא למד מתוך העובדות שמתחילה הוא תכנן את התרגיל הזה, ולכן זה הלחץ הכלכלי עסקי הלא חוקי הנדרש מבחינת האופי.
לדעת השופט שמגר זו יותר מסתם התנהגות שכרוכה בחוסר תום לב אלא זו יכולה להיות עבירה פלילית, והשופט גולדברג אומר שלדעתו לא מדובר מתוך העובדות על התנהגות שנחשבת ללחץ בלתי חוקי כי הוא למד שבאותו מקרה לא היה ברור מתחילה שהוא התכוון לעשות את התרגיל הזה, אלא שהוא הסתבך ולא הייתה לו ברירה.
החלק השני בודק את העוצמה והם דנו בכך יחד עם האפשרות לפנות לביהמ"ש. כאן גישת המיעוט של חשין מייצגת את הגישה המרחיבה וגישתם של שמגר וגולדברג היא הגישה המצרה. השופט חשין אומר שהוא הותיר את החברה במצב של אין ברירה עסקית. האופציות שעמדו בפניהן היו או לקבל את מקצת היהלומים או לא לקבל כלום וזו סיטואציה שאכן עונה גם על הקריטריון של עוצמת הלחץ וגם האפשרות לפנות לבימ"ש אינה ריאלית כי לא יודעים את מיקומו והיכן נמצאים היהלומים, ולכן קבע פסק דין כי התקיימו כל האלמנטים של כפייה וישנה הצדקה לביטול החוזה.
בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד נ"ז(6) 769) החברה תבעה את הבנק בטענה כי התנה קבלת אשראי בפתיחת תכנית חיסכון ע"ש הבעלים ללא הצדקה כלכלית, ותוך תניה אסורה של שירות בשירות ובכך נגרם לה נזק. החברה טענה כי נאלצה לחתום על וויתור על טענות כלפי הבנק בנוגע לחתימה על כתב הוויתור. בנוסף, החברה טענה כי חתמה על כתב הוויתור בכלל כפייה כלכלית שהופעלה ע"י הבנק שלא כדין. השופט מצא פסק לפי ס' 17 (א) שמקנה למתקשר בחוזה עקב כפייה זכות ביטול. הכפייה כוללת גם כפייה כלכלית. היינו, כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי שפוגעים בחיי מסחר תקינים ומציבים את הנפגע במצב של אין ברירה, רק כפייה או לחץ כאלו יביאו לביטול חוזה. וצריך לבדוק האם החוזה על מכלול תנאיו, הוא הוגן וסביר במובן זה שגם עניינו של הצד החלש זכה בגדרו להגנה ראויה.
סעיף 18- עושק
עושק מתייחס למצב בו אדם מנצל את מצוקתו של האחר כדי להשיג חוזה עם יתרונות לטובתו, השונה בין עושק לכפיה הוא שאין הכרח שהלחץ שגרם לכך שהאדם יהיה במצוקה ייעשה ע"י הצד השני או אחר מטעמו כפי שנדרש בכפיה, וזה יכול להיגרם על ידי כל נתון אחר והתנאי הוא רק שאותו צד שמנצל את המצב הזה ידע על המצוקה של הצד השני וינצל אותה. המייחד את העושק הוא שבפעם הראשונה אנו רואים שאחד מיסודות העילה הוא אי הגינות בחוזה ולמעשה בודקים את תוכן החוזה האם הוא הגון או לא?
סעיף 18 לדיני החוזים: מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.
הסוגיה של עושק והשפעה בלתי הוגנת עוסקת ביחסי גומלין בין שני נושאים מרכזיים, העומדים בלב דיני החוזים המודרניים. האחד נוגע להגינות העסקה, לצדק החוזי ולשאלה מה יהיה דינו של חוזה בו התחייב אדם למכור את ביתו במחיר שהוא מחצית מחיר השוק של אותו הבית. הנושא השני נוגע להלכותיהם של לחצים והשפעות הנופלים מחומרתם מאלה הנדרשים לצורך עילות הביטול של כפייה ועושק. ראינו ש'חופש הרצון' מחייב שחוזהו של אדם, שאותו עשה מרצונו, יעמוד בעינו אפילו מכר אותו אדם בחוזה זה את ביתו במחצית ממחיר השוק.
תפקידם של דיני החוזים הוא לקיים את החוזה הצודק, זה שעליו הסכימו הצדדים (כהן ופרידמן, 1992).
ביטול החוזה בעילת העושק מותנה בקיומה של שלושה יסודות מצטברים אשר שלובים זה בזה ככלים שלובים וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כך תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים:
- מצבו של העושק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון).
- התנהגות העושק, מודעות המתקשר ל'חולשה' זו וניצולה.
- תנאי החוזה שנוצרו הם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
מקובל כי המרכיבים שעניינם ניצול או מצוקה או חולשה או חוסר ניסיון, נדרש שיהיו כבדי משקל והינם מרכיבים סובייקטים בעוד שהמרכיב הדן בתנאי החוזה שנטען כי הם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, הוא מרכיב שמבחנו אובייקטיבי.
לעניין משך מצב המצוקה הובעו בפסיקה שתי דעות:
הדעה האחת: יש צורך בקיום מצב חמור ומתמשך, כך לפי השופט אלון בע"א 719/78 איליט נ' אלקו, פ"ד לד(4) 673.
הדעה השנייה: אין הכרח במצב מתמשך. גם קושי ארעי וחולף שאליו נקלע העשוק יכול להיחשב כמצוקה, כך לפי השופט לנדוי בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762.
שלו, גבריאלה (1992) מוסיפה יסודות נוספים לביטולו של החוזה בשל טענת עושק והם- קיומו של החוזה וקשר סיבתי. גם מבחן הקשר הסיבתי הינו סובייקטיבי, די בכך שהניצול יביא להתקשרות בחוזה, אפילו לא כגורם בלעדי או מכריע להתקשרות זו.
בפסק דין ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 267 (1981) נטען כי מי שהתחייב עקב ניצול מצוקתו על ידי הצד השני חייב להראות כי בעת נטילתה התקיימו יסודות העושק. יחד עם זאת, אין די בהוכחת מצוקה חולפת או רגעית אלא במצב חמור ומתמשך. כדי שיכיר בית המשפט באפשרות ביטול חד צדדי של חוזה בעילת העושק, עליו להשתכנע כי המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או החוסר ניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתו של העושק סטייה של ממש מנתיבו הנכון. אם התקיים יסוד זה- מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון- קיים חשש לפגם בגמירת דעתו של המתקשר (שלו, 2008).
ברע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל (לא פורסם) נקבע כי "העושק" שיש בכוחו להביא לביטול העסקה אינו מתמצה רק בניצול מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית וכדו', אלא הוא עשוי לכלול גם ניצול אי ידיעת השפה, ניצול בורותו של הצרכן, וכן הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו. כאשר מדובר ביחסי אמון או תלות מיוחדים השוררים בין הצדדים לחוזה, קמה הנחה בדבר קיומם של "השפעה בלתי הוגנת", או "ניצול מצוקה" וקשר סיבתי בין ההשפעה או הניצול האמורים לבין כריתת החוזה.
בע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ.עובדיה גדע נקבע כי על-מנת להוכיח קיומה של עילת העושק כעילה לביטול החוזה- לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973- על הטוען אותה להוכיח את קיומם של היסודות המצטברים הבאים:
1) שהיה במצב של מצוקה, של חולשה שכלית או גופנית או של חוסר ניסיון;
2) עקב מצבו זה התקשר עם הצד האחר, כלומר שקיים קשר סיבתי בין מצבו כאמור לבין התקשרותו בחוזה;
3) הצד האחר לחוזה ניצל את מצבו האמור;
בע"א 11/84 אשר רבינוביץ' נ.שלב- הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נפסק כי תנאיה של עילת הביטול בגין עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) הם מבחינת מצבו של העשוק- "מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר ניסיון". בפס"ד זה נטען כי אחד המבחנים המוצעים לבחינת הקושיה- האם קיימת מצוקה שעולה כדי עושק טמון בשאלה, אם למתקשר הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית. המערער במקרה דנן טען כי לא הייתה לו אלטרנטיבה סבירה. טענת המערער לביטול החוזה שכן חתם מתוך אילוץ וכפייה ולכן ניתן לבטלו. בפס"ד נאמר כי ייתכן שכפייה אינה כוללת רק איומים בכוח אלא גם כפייה כלכלית, קרי לחץ מסחרי בלתי חוקי אולם כאן לא הוכח שהלחץ שהמערער היה שרוי היה לחץ שנלחצה עליו המשיבה או מישהו מטעמה כפי שמתבקש בסעיף 17 לדיני החוזים. על כן נפסק בפס"ד כי לבית המשפט אין מקום להתערב ועל כן דוחה את הערעור.
מה קורה כשמתקיימת אחת העילות?
זכות הביטול המוקנית בפרק ב' לחוק החוזים לצד לחוזה שרצונו נפגם, נובעת מעקרון חופש החוזים. אותו עקרון המקנה לאדם חופש להתקשר בחוזה על פי רצונו מכיר גם בכוחו להשתחרר מהחוזה כאשר הרצון שהביא לכריתתו פגום. ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו תלוי ברצונו של המתקשר ומתבצע על ידי פעולה שלו (שלו, 2005).
סעיף 20 מדבר על זכות ביטול אוטונומית, החוזה הוא למעשה חוזה לכל דבר ואם אותו צד שזכאי לבטל אותו לא יודיע על הביטול תוך זמן סביר החוזה הופך להיות חוזה תקף לכל דבר. כלומר יש לו הזדמנות אחת ויחידה תוך פרק זמן סביר להודיע לצד השני שהוא מבטל את החוזה בשל התקיימות אחת מארבע העילות. אם הוא עשה זאת תוך זמן סביר החוזה מתבטל, ואם לא גם אם הוא יודיע מאוחר יותר אין למה שהוא עשה ולא כלום והודעת הביטול שלו לאחר הזמן הסביר היא חסרת משמעות. סעיף 20 אומר "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני…" ההדגשה היא שההודעה צריכה להיעשות לצד השני כי אנו עומדים על כך שיהיה ביטחון חוזי, שהצד השני יידע בוודאות מהן כוונותיו של הצד האחר ושיוכל לפעול בקשר לכך. לעיתים צד מאיים כי יפר את החוזה אם לא ישונו תנאיו. השאלה האם יש כאן כפיה על הצד השני, המזכה בביטול חוזה מצד הצד המאוים?
בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ואח' פד"י מ"ח(4), 705 נטענה טענת הכפייה ע"י איום בהפרת חוזה, ונשאלה השאלה האם זה לחץ לא חוקי עסקי כלכלי שנדרש לצורך כפיה? השופט חשין אומר שלו היה מתברר שכוונותיו של המאיים בתחילה היו אמתיות ורק אח"כ התברר לו שהוא לא מסוגל לעשות זאת אז זה לא עונה על הדרישה של כפיה, אך בנדון לעיל הוא למד מתוך העובדות שמתחילה המפר תכנן להפר, ולכן זה הלחץ הכלכלי עסקי הלא חוקי הנדרש מבחינת האופי. השופט שמגר טען כי איום בהפרה הוא יותר מסתם התנהגות שכרוכה בחוסר תום לב אלא זו יכולה להיות עבירה פלילית, והשופט גולדברג אומר שלדעתו לא מדובר מתוך העובדות על התנהגות שנחשבת ללחץ בלתי חוקי כי הוא למד שבאותו מקרה לא היה ברור מתחילה שהוא התכוון לאיים בהפרה, אך הדברים הביאוהו לכך.
לביטול החוזה מחמת פגם בכריתתו יש משמעות הן לגבי יחסי הצדדים לחוזה בינם לבין עצמם ובן לגבי יחסיהם עם אדם שלישי. במישור יחסי הצדדים משפיע הביטול על החיובים שטרם קוימו ומשחרר את הצדדים ממילוי התחייבויותיהם העתידיות על פי החוזה. עם זאת, תניית בוררות או פיצויים מוסכמים- ממשיכות להתקיים. במישור יחסי הצדדים לחוזה שבוטל על ידי אדם שלישי מתעוררת שאלת הגנה על רכישותיו של אדם שלישי. רכישה של אדם שלישי לפני ביטול החוזה שנעשתה בהסתמכו בתום לב על החוזה הפגום ראויה להגנה. ביטולו אינו מצדיק פגיעה ברכישה של אדם שלישי. לעומת זאת רכישה של אדם שלישי לאחר ביטול החוזה תוגן רק אם נעשתה בתום לב ובתמורה (שלו, 2005).
המשא ומתן לקראת כריתת החוזה
אחת השאלות היותר שנויות במחלוקת בפירוש חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- שהעסיקה בתי משפט הוא כיצד יפורש סעיף 12(א) לחלק הכללי. הסעיף קובע: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". צדדים המתחילים לנהל ביניהם משא ומתן יוצרים ביניהם יחסים קרובים, אין הם 'זרים' יותר איש לרעהו, כי אם עשויים להפך בעתיד הקרוב ל'שותפים' במובן של צדדים לחוזה. המשא ומתן הינו פעולה וולונטרית שתוצאתה עשויה להיות- חוזה או לא כלום. ברם ניהול המשא ומתן צריך להתבצע בצורה הוגנת, משמעותה שצד למשא ומתן לא יקבל 'בהשראת' הצד השני למשא ומתן את הרושם המוטעה שחוזה לבטח ייכרת ביניהם ועל סמך זאת ישקיע השקעות וייגרם לו נזק (פלפל דרורה, 1976).
לפי דעת השופט ברק- המושג "תום לב" הינו מעין-ספוג להשקפות ולעיקרים מצויים בחברה ורצויים לה, וזהו תום לב אובייקטיבי:
"מעצם מהותו, עקרון תום הלב מהווה אמת מידה 'פתוחה', המשקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר להתנהגות ראויה בין בני אדם. הקטיגוריות של תום לב לעולם אינן סגורות; לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים. תום הלב מכניס לשיטתנו יסוד של גמישות, המאפשר לשיטה להתאים את עצמה לצורכי החיים המשתנים. הוא מאפשר למשפט לגשר על הפער בין צרכיו של הפרט וצרכיו של הכלל; בין האינדיבידואליזם לקהילתיות. הוא צינור דרכו שואב המשפט רעיונות חדשים" (רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח' תק-על 99(4), 1, עמ' 24).
בהמשך דבריו מונה ברק שיקולי מהות נוספים הממלאים בתוכן את מושג המסגרת של תום-לב וטוען כי בעיקרון המבחן הראשון לתום הלב הוא אובייקטיבי.
השאלה היא מה ההבדל ביניהם?
בדנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית תק-על 2003(1), 1730 ,עמ' 1778 נאמר כי ניתן לצפות כי מבחינת תום הלב האובייקטיבי, סוחרים יהיו מודעים לכך שלשוק מגיעות סחורות ממקורות עלומים וסחורות גנובות ביניהם. אכן, אין בכך כדי לפגוע בתום ליבה הסובייקטיבי של הקונה במקרה דנן, אולם כאשר באים להכריע בתחרות בין זכותה שלה לבין זכותו של הבעלים המקורי יש לתת את הדעת גם להעדר תום לב אובייקטיבי של הקונה.
בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 קובע השופט שמגר שדרישת תום הלב מהווה דרישה קוגנטית שאין להתנות עליה. לעומת זאת, פרופ' ג' שלו סוברת שהדרישה להתנהג ב"דרך המקובלת" הינה אמת מידה להתנהגות בתום לב. לכן, מעיקר דין חופש החוזים משתמעת יכולת הצדדים לבחור את ה"דרך המקובלת", ולקבוע אף דרך "מוסכמת" שיכולה להיות מנוגדת למה שמקובל בקרב הציבור.
תום לב הוא מונח קשה להבהרה, שכן אופיו ודרישותיו משתנים בהתאם לנסיבות השונות. תום הלב הוא מונח המציב דרישות מוסריות לפני גורמים שונים הקשורים בחוזה. סעיפי תום הלב בחוק החוזים מהווים צינורות שאיבה של עקרונות מוסריים אל תוך דיני החוזים. משמעות המושג תום לב טמונה בתחום האתיקה, ואפשר לבארה ולתארה באמצעות מושגים קרובים כמו נאמנות, אמונה, יושר והגינות. עקרון תום הלב מעניק גושפנקא משפטית לצווי מוסר: התנהגות אנושית, ביושר ובהגינות. אפשר לומר כי סעיפי תום הלב יוצרים בין הצדדים למשא ומתן ולחוזה מעין ״נאמנות כפולה״: נאמנות של כל צד כלפי משנהו, ונאמנות שני הצדדים גם יחד לרוח העסקה ולמטרתה. אמנם מקורו ושורשיו הרעיוניים והערכיים של עקרון תום הלב מצויים בתחום המוסר, אולם ברגע שקיבל העיקרון גמרות משפטית, באמצעות העברתו לכלי משפטי מובהק, כמו סעיפי חוק החוזים הכללי, אין לפרשו על פי קנה מידה מוסרי אידיאלי, אלא על פי קנה מידה של התנהגות אנושית (שלו, 2005). אין משמעות עקרון תום הלב שכל צד מחויב לדאוג למשנהו אף על חשבונו הוא, אלא שבמסגרת שלבי החוזה השונים (החל במשא ומתן לכריתתו וכלה בביצועו), במקביל לדאגה האגואיסטית (והלגיטימית) של צד בחוזה לענייניו הוא, נדרשת נורמת התנהגות מינימלית, מעין סף מוסרי, שמתחתיו אין לרדת, אף אם הדבר יפגע באינטרס של הצד הפועל עצמו. שביל הזהב ביישומו של עקרון תום הלב יימצא באיזון שבין מקורו האתי והמוסרי של העיקרון לבין צורכי המסחר. הליכה בשביל זה מכתיבה התנהגות ראויה בניהול עסקים. עקרון תום הלב מסמן נטישה מסוימת של האינדיבידואליזם והאגואיזם, אולם אין הוא מחייב אלטרואיזם מוחלט. מכוחו של עקרון תום הלב נדרשת התחשבות בזולת ובאינטרסים שלו, אך לא נדרשת הזנחת האינטרסים של הצד הפועל. כדברי השופט ברק בבג״ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע״מ נ׳ בית הדין הארצי לעבודה, פ״ד לה(1) 828, 834: ״אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה״, ובמילים אחרות, דרישת החוק היא כי אדם לאדם- אדם. את הדרישה הכללית לנהוג בתום לב יש אפוא לראות כדרישה מאוזנת של התחשבות בזולת ושיתוף פעולה עמו להגשמת מטרת החוזה.
להוראת תום הלב שני פנים- מן הצד האחד כוללת ההוראה דרישה מצטרפת, המציבה חיוב נוסף לחיובים הקיימים, הוא החיוב לנהוג בתום לב. מן הצד האחר הוראת תום הלב היא הוראה ממתנת, המתירה במקרים נאותים סטייה מדרישות אחרות, חוקיות או חוזיות, לביצוע מושלם של החיובים, ומגבילה או מסייגת זכויות חוזיות. האפקט המצטרף של עקרון תום הלב בא לידי ביטוי בכל אותם מקרים שבהם נקבע כי על החייב לבצע את חיוביו הקיימים בתום לב, או שנוסף לו חיוב. כך, למשל, עשוי עקרון תום הלב לחייב מוכר דירה לספר לרוכש על פגמים נסתרים המצויים בדירה והידועים לו. האפקט הממתן של עקרון תום הלב בא לידי ביטוי באותם מקרים שבהם מתיר עיקרון זה סטייה מן הביצוע המושלם של החיוב, בתנאי שהביצוע והסטייה ממנו נעשו בתום לב. כך, למשל, עשוי עקרון תום הלב לאפשר לצד לחוזה לשלם באיחור של שעה הגם שהדבר נוגד את האמור בחוזה. למעשה, אפקט ממתן זה מתבטא בהעתקת החיוב לנהוג בתום לב מן החייב אל הנושה, והוא נובע מן הדרישה לעשיית שימוש בתום לב בזכויות הנובעות מן החוזה.
תום לב ודרך מקובלת
המושג תום לב מופיע בסעיפים 12 ו־39 לחוק החוזים הכללי, וגם בהוראות חוק אחרות שבהן הוא נכלל, יחד עם הדרך המקובלת. שני מושגים אלה כמו ירדו צמודים לעולם המשפט. עם זאת, הפסיקה והספרות נוטות להתעלם מן הדרך המקובלת, ומכל מקום להעלות על פניה את תום הלב. אמנם, דומה כי הדרך המקובלת נועדה אך להגדרת תחומיו של תום הלב. אין לקרוא את התיבה ״בדרך מקובלת ובתום לב״ ככוללת שני תנאים מצטברים שיש לצאת ידי חובת שניהם. שני המונחים ״דרך מקובלת״ ו-״תום לב״ קובעים אמת מידה אחת, יחידה ואחידה. הדרך המקובלת מגדירה את הגבולות שבהם יש לפעול בתום לב, ותום הלב קובע מהי דרך מקובלת נאותה. עם זאת, ההאצלה ההדדית של הגורמים אינה הופכת אותם לשווי ערך. יסוד תום הלב הוא דומיננטי, ואילו הדרך המקובלת היא אך כלי עזר לקביעת קיומו (או העדרו) של תום הלב. הדרישה לנהוג ״בדרך מקובלת ובתום לב״ מתמצית בדרישה לנהוג בתום לב, כאשר הדרך המקובלת אינה אלא אמת מידה אובייקטיבית ליישום דרישה זו. נחיתותה של ״הדרך המקובלת״ באה לידי ביטוי גם בחופש ההתנאה עליה.
בת"א (ירושלים) 1519/97 בן ציון שיפטן נ' דוד קירשנבאום תק-מח 2000(3), 10561 ,עמ' 10580 נטען כי תום לב בשלב הטרום חוזי הוא תום לב אובייקטיבי. אמנם בעבר היו הדעות חלוקות אם מדובר בתום לב אובייקטיבי (היינו, האם מדובר בחיוב לפעול על פי נורמות ראויות של האדם הסביר בנסיבותיו של כל מקרה- דבר אשר יגרור חיוב מכוח סעיף תום הלב גם כאשר מדובר בפעולה מתוך טעות או ברשלנות) או סובייקטיבי (היינו, קביעה כי רק כאשר הייתה פעולה מכוונת בניגוד לתום הלב המתחייב בנסיבות העניין יחויב הצד הפוגע בפיצויים). אולם, דומה כי היום אין ספק כי סעיפי תום הלב מחייבים פעולה על פי קריטריונים אובייקטיביים של תום לב. במסגרת זו, פעולה ברשלנות של צד למשא ומתן חוזי תיחשב לפעולה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת. רק במקרים של טעות סבירה, שלא ברשלנות ובתום לב (כמשמעותו של מונח זה בדיבור הרגיל), תיחשב הפעולה שננקטה פעולה בתום לב אובייקטיבי .
כהן נוקטת בעמדה לפיה ניתן להטיל חבות על צד שלישי אשר סיכל ציפייה של א' לכרות חוזה עם ב', או שגרם לכך שהחוזה בין א' ל-ב' יתבטל, גם במצב בו החוזה היה בר ביטול. עם זאת, תנאי להטלת החיוב הוא ידיעתו של הצד השלישי על קיומו של חוזה הניתן לביטול, או על קיומם של קשרים טרום חוזיים בין א' לבין ב' (כהן, 1982).
"…נראה לי, כי 'תום הלב' לעניין סעיף 39 לחוק החוזים הוא 'אובייקטיבי' במובן זה, שעניינו אינו רק במצב פסיכולוגי אלא אף בצורת התנהגות, הנקבעת על-פי סטנדרים מסוימים הנראים לחברה כראויים. עם זאת, תום הלב לעניין סעיף 39 לחוק החוזים הוא 'סובייקטיבי' במובן זה, שסטנדרט ההתנהגות מעוגן לא רק בסוג העסקה, מקומה ותנאיה, אלא גם במספר תכונות, שהן אינדיבידואליות לבעלי החוזה. מהי מידת 'הסוביקטיביזציה' של המבחן האובייקטיבי הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים לא ניתן להגדרה מדויקת מראש".
למעשה, באמצעות עקרון תום הלב נקבעת פרשנותו (במובן הרחב) של הטקסט החוזי, באמצעותו נשלפת הנורמה החוזית מבית הקיבול הלשוני שלה, תוך שמוסיפים לה הסדרים משלימים החסרים בה. עקרון תום הלב אף מסייע במתן תשובה לשאלה מהו תוכנה של הנורמה החוזית. יש לו, לעיקרון תום הלב, 'אלף פרצופים' שכן משפיע לא רק על מובנה של הנורמה החוזית אלא גם על תוקפה.
הטעיה וניצול מצוקה
דין החוזים הפך, באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים, לעוגן לעקרון תום הלב במשפט הישראלי כולו. כתוצאה מהוראת סעיף 61(ב) הפירוש והמשמעות שיוענקו לעקרון תום הלב בתחום דיני החוזים משפיעים ומקרינים גם מעבר לדינים אלה, במעגלי המשפט האזרחי והציבורי, והכל- כלשון סעיף 61(ב)- 'ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים', בתחום המשפט האזרחי במובנו הרחב אין כמעט אזור, נושא או גזרה שבהם לא הופעל או נדון עקרון תום הלב (דויטש, 1997). בין נושאים אלה ניתן למנות את הבאים: חיובים סטטוטוריים, דיני חברות, דיני עבודה, דיני קניין, סדרי דין וראיות, דיני צוואות ודיני משפחה. לאחרונה אף הוצע להרכיב את העיקרון החוזי של תום לב ודרך מקובלת על דיני הנזיקין (שלו, 1995). עם זאת, יש לציין, כי היקף פרישתו של העיקרון בתוך התחומים השונים- כגון דיני הקניין וסדרי הדין- שונה לפי התחום והעניין (דויטש, 1993).
אחד מביטוייה המובהקים של חובת תום הלב היא החובה לגלות לצד האחר את כל העובדות החשובות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעותיו. חובה זאת המוטלת על המתקשר בחוזה כלפי המתקשר האחר- אפילו היה זה יכול לגלות את העובדות בכוחות עצמו- מוטלת במלוא כובדה על בעל דין המבקש סעד במעמד צד אחד מרשות שיפוטית שמטבע הדברים אין בידה לגלות את העובדות בכוחות עצמה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב (241-240 ,231 (1)). לעניין זה יודגש כי הכרעתה השגויה של הרשות השיפוטית לא רק שהיא עלולה לגרום נזק לבעל הדין האחר אלא שהיא עלולה לעלות כדי עיוות דין. לפיכך, "יהיה על מבקש הסעד לפרוש מלכתחילה לפני השופט את היריעה כולה, ואף לחשוף עובדות שאינן נוחות לו, בניגוד לכאורה לקלסיקה המקובלת של השיטה האדוורסרית"; כפי שציין השופט א' מצא דברים אמורים, כמובן, בהבאת מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה לפני בית המשפט, ככל שמידע זה מצוי בידיו של מבקש הסעד, או שיש ביכולתו להשיגו על ידי שימוש באמצעים סבירים.
תקנתו של מתקשר בחוזה שנגרם לו נזק בשל התנהגותו של מתקשר שנהג שלא בתום לב היא פיצויים, כסעד יחיד או בצירוף לסעדים אחרים (סעיף 12(ב) לחוק החוזים) (שורץ, 1998). יש להחיל דין זה גם על מי שביקש סעד במעמד צד אחד מרשות שיפוטית, שלא בתום לב, וכתוצאה ממתן הסעד נגרם נזק לבעל הדין האחר. יש טעם רב בדבריו של שורץ שהציע כי: "ראוי שבית המשפט ישית על התובע ערובה שסוגה יקבע לפי הנסיבות, וכן יעמיד את התובע בסיכון של חילוט הערובה, גם ללא הוכחת נזק, כסנקציה אם יתברר שהטלת העיקול לא הייתה מוצדקת. נקיטת אמצעים אלה תקהה את התמריץ של תובע שאינו הגון להשתמש בסעד העיקול כאמצעי לחץ על הנתבע, ומאידך גיסא, לא תסכל את האפשרות של תובע שיש בסיס לתביעתו לממש את פסק-הדין לזכותו, תוך צמצום הפגיעה 'העודפת', שאינה צריכה לעניין, בנתבע" (שורץ, 1997).
הסכם ממון: הגדרה
הסכם ממון בא להציע חלוקת ממון בין האישה לאישה, השונה מהמקובל בהלכה. ההסבר לכך, ראשית נובע מהעובדה שכיום, נשים רבות עובדות ומפרנסות את משפחותיהן, לא פעם הן אף מהוות גורם מפרנס יותר משמעותי מהאיש. על פי הדין העברי, כל מה שקנתה האישה קנה אישה- מזונותיה, קבורתה, רפואתה ופרקונה (פדייתה מהשבי)- על זמן היותם נשואים, וכתובתה- אם היא נותרה לבדה. אומנם בעת הפירוד, אותם הנכסים שהיו לה לפני הנישואין או הנכסים שירשה/קיבלה מבחוץ תוך כדי הנישואין, כגון ירושה, שייכים לה על פי הדין, אך יתר הרכוש שנרכש בשנות הנישואין נשאר בידי האיש. בחלק לא מבוטל מהמקרים אין זה סביר שכל מה שנרכש לאחר הנישואין מכספי שניהם יהיה שייך רק לאיש. כמו כן, עלינו להכיר בכך שמעמד האישה בתוך המשפחה השתנה לחלוטין, גם אצל אנשים יראי שמיים. נראה שאנו יכולים וצריכים לראות באישה שותפה מלאה ברכוש. נקודה נוספת מתייחסת לעובדה שבעת הפירוד האיש חייב במזונות הילדים וכיוון שמוצע לחלק את הרכוש הרי שצריך להתייחס מחדש גם לנושא המזונות, על כן מוצע שהאחריות למזונות הילדים תחול על שניהם באופן צודק. מטרה נוספת בהצעה לחתום על הסכם ממון הינה הרצון להפריד בין הדיון על הגט לבין הדיון הכספי משום שעל פי הדין אין האישה יכולה לתבוע מהאיש כספים כל עוד היא נשואה לו מלבד דמי מזונות שהוא מחויב לה כל עוד הם נשואים, שהרי הסכומים השונים הנקובים בכתובה עומדים לזכותה אלא רק לאחר הגירושין. בנוסף, ההפקדה בין הדיון הכספי לנתינת הגט עשויה למתן גורם מעכב בהגעה להסכמים ולמנוע סחטנות כספית בזמן הדיון על הגט. מטרה אחרונה לחתימה הסכם הממון הינה כי טוב ניסוח הסכם זה דווקא בשעה של אמון הדדי מרבי שיסייע אם נזדקק לו, בשעות קשות יותר (קנוהל, 2000).
הסכם טרום הנישואים הפשוט והנפוץ ביותר מכתיב את פריסת הרכוש במקרה של מות של בן או בת זוג, ואת ביטול חוק המדינה בנושא שותפות. אלה נאכפים כמעט באופן אחיד אם לא הוצאו לפועל כראוי. באופן טיפוסי הסכמים אלה נחתמים בין צדדים הנישאים נישואים שניים, כאשר לצד אחד יש ילדים מנישואים קודמים ורוצה למנוע מבן/בת הזוג החדש/ה מהפעלת הזכות המעוגנת בחוק לבטל צוואה המשאירה אותה/אותו עם שום דבר ומשאירה הכול לילדים הבוגרים. זהו הסכם טרום הנישואין הקונבנציונלי ביותר, והכי פחות שנוי במחלוקת. ההסכם צופה כי הנישואין יסתיימו בעקבות המוות של אחד מבני הזוג, ולא בעקבות גירושין, וכך משתמר חלק, לא הכול, מן האמון שבמסגרת הנישואין. בנוסף לאלו, ישנם הסכמים מתוך הציפיה כי יתרחשו גירושין, ולא בהכרח מוות. אכיפתם של הסכמים אלה תדרוש דיון רחב יותר, כאשר בתי המשפט יבדקו מקרוב את התנאים הכרוכים בהוצאה לפועל, ולעתים את ההגינות הממשית של ההסכמים עצמם. בקצרה, ההסכמים בדרך כלל ניתנים לאכיפה בהקשר של רכוש, לעתים ניתנים לאכיפה בהקשר של דמי מזונות, ולעתים רחוקות ניתנים לאכיפה בהקשרים אחרים. הלכת שיתוף בין בני זוג, הקובעת נורמה ייחודית ולפיה "שלי שלך ושלך שלי" ואין להתחשבן על תרומה ספציפית לנכס זה או אחר- מציגה מודל משפחתי חלופי. מודל זה מכונה ע"י דגן "המשפחה הרצויה" ובמסגרתו על אחד דואג לשני- גם לאחר פירוק הנישואים, ולכן השיתוף הוא מהות
חוק יחסי ממון בין בני הזוג מסדיר בין היתר את משפט הנכסים בין בני הזוג, באין הסדר אחר ביניהם. על פי החוק יחייב את בני הזוג עם פקיעת נישואין ובמקרה שכזה על אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים (ע"א 640/82 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(673 1. סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע כי: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם לשינוי של הסכם כזה יהיו בכתב". הרכיבים העובדתיים של הסעיף הם: בני זוג והסכם ממון. לגבי בני זוג השאלה המתבקשת היא האם מדובר בבני זוג נשואים? האם מדובר בבני זוג נשואים כדת משה וישראל? מה דינם של אלו שנישאו בנישואין אזרחיים?
בחוק יחסי ממון בין בני זוג בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין , ברוח הוראות חוק שיווין זכויות האישה, תשי"א-1951. חלוקת הרכוש נעשית על-פי שווים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש. הסדר שיתוף זה יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון (ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ. עזרא יעקובי פ"ד מט(3) 529). בפרשת צור (המחוזי (ת"א) 2180/75 צור נ. היועמ"ש פ"מ, תשל"ז(2) 400) בני זוג ביקשו אישור להסכם ממון בלא שנישאו. הסתבר כי המבקשים התנגדו לממסד הדתי ולכן ראו את ההסכם כתחליף לו. בית המשפט פסק כי החוק יוחד מעיקרו אך ורק לבני זוג נשואים או עובדים ערב נישואין, אך כשהסכם ממון נחתם בטרם נישואין הוא נחתם לצורך הנישואים לא חלף הנישואין. את מסקנתו ביסס בית המשפט המחוזי על פרשנות של החוק. ההלכה היא כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי ממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון. במקרה דנן, במודע שבו חתמו על ההסכם במשרד הנוטריון, הסטטוס היחיד שלהם היה ידועים בציבור. על כן, בהיותם ידועים בציבור, לא הייתה לנוטריון או לכל רשות אחרת (לרבות בית משפט) סמכות לאמת או לאשר הסכם ממון בין הצדדים. מסקנה זו אינה גורעת מתוקף ההסכם בתקופה שקדמה לנישואין, וזאת כהסכם רגיל על פי דיני החוזים הכלליים. גם בפסקי דין אחרים נפסק כי חוק יחסי ממון חל על בני זוג נשואים, ובני זוג נשואים שעשו הסכם ממון, אך לא אישרו אותו הוא חסר תקף (ע"א 640/82 כהן נ. היועמ"ש, פ"ד לט(1) 673, 685).
לגבי הרכיב של הסכם ממון: הסכם ממון אינו ממצה את אופני ההתקשרות בין בני זוג ואין הוא שולל את קיומם של הסדרים אחרים בין שהם מכוח הוראות חוק אחרות ובין שהם מכוח דיני המשפחה. בפרשת נציה (ע"א 490/77 ד' נציה נ. ע' נציה, פ"ד לה(2) 621) העליון פסק כי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973, הדורש אישור הסכם ממון על ידי בית משפט או בית דין, חל גם על בני זוג שנישאו לפני תחילת חוק זה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני זוג, שנעשה בתקופת הנישואין וקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד. בית המשפט העליון קבע כי במשך כל שנות הנישואים בני הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריטים זה אחרים של הרכוש, וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון (ע"א 155/73 שרון נ. ליבוב, פ"ד כח(2) 673).
ההסכם מול הסכמים אחרים בין שני הזוג
השאלה היא מהו המבחן על פיו יקבע אם הסכם הינו בגדר "הסכם ממון" הטעון אישור של בית המשפט או שהוא הסכם אחר לפי סעיף 5(א)(3). לדוגמא בני זוג יכולים לערוך ביניהם הסכם עבודה- כאשר הבעל מעסיק את האישה. זהו הסכם התקף לכל דבר ועניין אולם אינו צופה פני גירושין לכן לא יחשב הסכם ממון. פרופ' רוזן צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג נותן סימנים להסכם ממון שעיקרם הוא שניים: כלליותו של ההסכם, כלומר שאנו חל על דבר אחד ספציפי ומגמתו את פני העתיד. מבחן נוסף הוא המבחן האם ההסכם הוא כללי? אולם קיים גם מבחן המטרה- מהי המטרה שלשמה ערכו את ההסכם?
בע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ. ששון (שרעבי) שי, פ"ד ל"ט(3) 776, נערך הסכם בין המערערת למשיב בהיותם נשואים, הסכים המשיב להעביר למערערת את מחצית זכויותיו בבית שבבעלות. כמו כן הסדירו הצדדים באותו הסכם את אופן מכירתו של הבית במקרה של גירושין ואת הזכות בו במקרה של מוות של אחד מהם. תוך כדי ביצוע התחייבותו להעברת הזכויות בבית חזר בו המשיב מכוונתו זו. תביעת המערערת לביצוע ההסכם נדחתה על ידי המחוזי בהתייחסו להסכם כהסכם ממון שאיננו תקף עקב העדר אישור בית משפט. הערעור למעשה נסב על שאלת המבחן שלפיו קובעים, אם הסכם שנכרת בין בני הזוג הוא 'הסכם ממון' או הסכם רגיל. אמר בית המשפט העליון כי "המבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם- לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות- בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו" לדברי השופטת בן פורת מטרת ההסכם הייתה להעניק לאישה רכוש אם הנישואין יסתיימו- שהרי אם לא יסתיימו הרי הרכוש נשאר בחזקת הבעל. אי לכך לפנינו הסכם ממון הדרוש אישור- וללא אישור הוא לא תקף. כמו כן נפסק כי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל בין "הסכם ממון" או בהיעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון" לבין הסכם רגיל, או הענקת מתנה, או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון", טמון א יצוין כי כוונת הצדדים היא אחד האלמנטים המרכזיים בדיני חוזים. אולם אם נלך בגישה זו, הרי שאי אישור ההסכם לא יכול לפגוע ממהותיותו. אם בני זוג עורכים ביניהם הסכם ממון, ולא מאשרים אותו מחוסר ידיעה, הדבר לא פוגע במטרת ההסכם ובכוונת הצדדים. כפי שהוזכר מספר פעמים בפסיקה, האישור הוא פורמלי (ר"ע 359/85 טרזה (קורפלש) קוך נ. ברוך קוך, לט(3) 421).
לא זו אף זו סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 קובע כי:
(א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן- פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט-
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין..
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.
ולכן אם המבחן הוא מטרת ההסכם הרי לסעיף זה אין חשיבות וכל הסכם יחשב להסכם ממון ויכנס תחת כנפיו של סעיף 1 לחוק. עוד ניתן לתקוף את פסק הדין שהרי אם הצדדים ערכו הסכם כללי ולא ציינו את מטרתו (גירושין או מוות) אין זה הסכם ממון. אי לכך לדעת שלם נכון יהיה לקבוע כי הסכם ממן הוא הסכם שסממניו המצטברים הם: כלליות ומטרתו הצופה את פני פקיעת הנישואין, הסכם שאינו כללי ושאין מטרתו צופה את פני פקיעת הנישואים אינו הסכם ממון ומשום כך שאינו טעון אישור ו\או אימות אלא הסכם רגיל, שאם נעשה בכתב, יכנס תחת סעיף 5(א)(3) לחוק (ע"א 155/73 שרון נ. ליבוב, פ"ד כח(2) 673). הכרעת הדין הספציפית בע"א שי נ. שי הייתה לגבי דירת המגורים והיא שהנעה, לדעת שלם, לקבוע כי ההסכם שעשו בני הזוג הוא הסכם ממון. ולכן לדעת שלם, הסכם יהיה הסכם ממון כמשמעותו בסעיף 1 לחוק אם הוא כללי ומטרתו צופה את פני פקיעת הנישואין.
ישנם מספר סוגים של הסכמי ממון:
חוזה משפטי הנעשה לפני הנישואין ומסדיר את היחסים הרכושיים של בני הזוג, ההסכם קובע הפרדה רכושית לגבי סוגי נכסים שונים. הסכם ממון כזה ניתן לאשר אצל נוטריון או רשם נישואין וכמו כן ניתן לאשרו בבית המשפט לענייני משפחה.
הסכם ממון המסדיר גם כן את חלוקת הרכוש בין בני הזוג במקרה של גירושין, והסדרה זו מבעוד מועד, מטרתה למנוע מאבק עתידי במידה ויחליטו בני הזוג להיפרד. הסכמי הממון בקטגוריות השונות אינם עשויים מעור אחד. ההבחנה הראשונה שיש להבחין היא בין נסיבות כריתתם של הסכמי ממון שבקטגוריה הראשונה (הסכם שנכרת ערב הנישואין) ובין נסיבות כריתתם של הסכמי ממון שבקטגוריות האחרות. השוני מתבטא במישורים שונים ובהם: אומד הדעת של בני הזוג, ציפיות והסתמכות, ניסיון, גיל כרונולוגי וכדומה. כך, לדוגמה, אומד הדעת של בן זוג המתקשר בהסכם ממון שנכרת על רקע משבר שנוצר בעקבות הפרת נאמנות בן זוגו, שונה מאומד דעת בן זוג המתקשר בהסכם ממון שנכרת ערב הנישואין. ניסיון החיים של בן זוג ערב נישואיו שונה מהניסיון שצבר, אם בשל השנים הנוספות שחלפו ואם בזכות ההיכרות המתמשכת עם בן זוגו (ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט(3) 441). הבחנה שניה שיש להבחין היא ברקע האופף את נסיבות כריתתו של הסכם הממון. אינו דומה הסכם ממון שנכרת שלא אגב סכסוך בין בני הזוג להסכם ממון שנכרת במסגרת ובעקבות סכסוך שפרץ בין בני הזוג. בהסכם ממון שנכרת שלא אגב סכסוך לא יפורטו תרחישים באותה רמת מסוימות כפי שיפורטו בהסכם ממון שנכרת עקב סכסוך. בהסכם ממון, שנכרת ש"לא על ריב", בני הזוג מאמינים זה בזה, הם בדרך כלל אופטימיים באשר לטיב יחסיהם ההולכים ונרקמים. לעומת זאת, הסכם ממון שנכרת אגב סכסוך מלווה חשדנות, חוסר אמון, אינטרסים נוגדים גלויים וכל כיוצא בזה. הבחנה שלישית שיש להבחין, מצויה במאפייני ההתקשרות, בתנאי ההסכם ובתניותיו. הסכם ממון שנכרת במסגרת הסכם גירושין הוא, על פי רוב, "חוזה עסקה". מטרתן של התניות הממוניות בהסכם גירושין היא חלוקה מידית של נכסים, העברת תשלומי איזון בין בני הזוג, ייחוד זכויות לעתיד לבוא וכדומה. לעומת זאת, הסכם ממון שנכרת ערב הנישואין עשוי להיות מוגדר כ"חוזה יחס" (כשמו של החוק: 'חוק יחסי ממון', מעיד על ייעודו: להסדיר יחסים לאורך ימים, החל במועד הנישואין וכלה בפקיעתם). התניות הממוניות ויחסי הממון שנקבעו בהסכם כזה נועדו להסדיר את יחסי בני הזוג באופן מתמשך ולתקופה ממושכת, עד למועד פקיעת הנישואין. הבחנה רביעית שיש להבחין מצויה ברמת המסוימות שבהסכמי הממון לסוגיהם. במילים אחרות, יש להבחין בין הסכם ממון הקובע עקרונות כלליים של הפרדה רכושית, או זכות לאיזון, ובין הסכם ממון הקובע הסדרים מפורטים לכל תרחיש אפשרי ביחסי הממון שבין בני הזוג. להבדיל מהסכם הנעשה לפני הנישואין, הסכם ממון שלאחר הנישואין, יש לאשר רק בבית המשפט או בית הדין הרבני ולא אצל נוטריון. בהסכם זה מסדירים את השיתוף וההפרדה ברכוש לגבי סוגי נכסים שונים.
ביטול הסכם ממון
זניחה וסטייה מההוראות
כל הסכם יכול להיות מבוטל במספר עילות. טענה בדבר זניחת ההסכם משמעה, כי בני הזוג ביטלו, בהסכמה, את ההסכם (ע" 4946/94 אגברה נ אגברה, פ"ד מט(2) 508). אם נכיר באפשרות של ביטול מכללא של הסכם הממון, הרי שהתוצאה היא שיחסי הממון בין בני הזוג ישובו להיות במצב ה"בראשיתי", היינו- מצב בו לא נעשה דבר ביניהם, ועל כן, משטר הרכוש ביניהם יהיה על פי "ברירת המחדל" הקבועה בחוק .ניתוח ההלכה בעניין אגברה מעלה מסקנות בשתי רמות- צרה ורחבה. ניתוח ברמה הצרה ילמדנו, כי כשם שניתן לבטל מכללא חוזה, כך גם ניתן לבטל מכללא הסכם שקיבל תוקף של פסק דין (מ"א 1701/96 בדיחי נ. בדיחי, דינים מחוזי, כרך לב(2) 365). ניתוח על בסיס רעיוני רחב, ילמד אותנו שני כללים אלה: זניחתו הממושכת של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, עשויה להביא לבטלות החיובים שנקבעו בו; שינוי בנסיבות שאירע לאחר כריתת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין עשוי להביע מסקנה, כי אומד דעתם המאוחר של המתקשרים בהסכם הוא, שהשינוי בנסיבות מהווה ביטול החיובים שנקבעו בהסכם (אין להתעלם מכך שפרשת אגברה עסקה בחיובים של דמי מזונות, שאינם מסוג החיובים שביחסי ממון שכן אלה אינם מחייבים את אישור בית המשפט כתנאי לתוקפם).
חוק יחסי ממון מתיר לבית המשפט לחלק את הרכוש באופן שאינו שווה וזאת על אף האמור בסעיף 5 לחוק זה- לפיו על הרכוש המשותף אשר צברו הצדדים במהלך הנישואין (למעט חריגים המנויים בסעיף)- להתחלק באופן שווה בין הצדדים במועד איזון המשאבים. כיום, לאחר תיקון 4 לחוק, הוקדם מועד איזון המשאבים בני הזוג, כך שאין עוד צורך לחכות לפקיעת הנישואין על מנת לחלק רכוש. כחלק מתיקון זה, תוקן גם ניסוחו של סעיף 8, ועל כן, כיום, ניתן לעשות שימוש רחב בסעיף זה, לרבות חלוקה בלתי שווה של הרכוש כבר במועד איזון המשאבים, עוד קודם לגירושין עצמם. מטרת הסעיף הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת וביצוע איזון משאבים צודק בין בני הזוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות, וכן לצמצם את הפערים שנוצרו בין בני הזוג במהלך השנים. הפסיקה קבעה כי יש לנקוט במשנה זהירות ובאופן זהיר ומושכל בהוראות סעיף 8, כך שיעשה בו שימוש רק בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת .
עילה בדבר שינוי נסיבות מהותי, שינוי שאירע לאחר כריתת ההסכם ולאחר קבלת תוקף של פסק דין, הופך את המשך קיומו של פסק הדין לבלתי צודק, או כדי למנוע אי-צדק משווע (בג"צ 6103/93 לוי נ. בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 606). במקרים רבים, שינוי נסיבות מהותי עשוי לעלות כדי סיכול. וכך קובע בית המשפט העליון בפרשת קם (ע"א קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767, 771):
"הווה אומר, גם משניתן פסק דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות וכי יהא בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימות הקיימת בעת הינתנו ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסה"ד להפוך לבלתי צודק.. כך גם במקרה בו נערך הסכם גירושין בו הוסדרו בהסכמה העניינים הכספיים וההסכם קיבל תוקף של פסק-דין. נפסק כבר שהסכם כאמור אין בכוחו למנוע מבית המשפט לבחון את שאלת המזונות מחדש, אם נתגבש שינוי מוחלט של הנסיבות. בדומה לכך בעלי דין יכולים להתנות על כוחו של בית המשפט להעניק סעד על פי דין וסעד מן הצדק בפרט".
סטייה מהוראות ההסכם כעילה לביטולו
סטייה מהוראות ההסכם עשויה להיות בכמה אופנים: התנהגות בפועל השונה מהמוסכם על ידי בני הזוג על פי הסכם הממון; הסכמות מפורשות הסוטות מההסכמות על פי הסכם הממון. ההבדל בין זניחת הוראות ההסכם ובין סטייה מהוראותיו, דומה להבדל שבין ביטול הסכם ממון לעומת שינויו של הסכם ממון. נראה כי סטייה מהוראות הסכם ממון, בין סטייה מכללא ובין סטייה מפורשת, כמוה כ"שינוי" של הסכם ממון, הטעון אישור של בית המשפט. שינוי של הסכם אינו דומה לביטולו. שינוי מחייב גיבוש אומד דעת נרחב יחסית לעומת אומד הדעת לביטולו של הסכם. לפיכך, יש טעם לוודא את אומד הדעת של בני הזוג, בו גיבשו את הסכמותיהם החדשות, במעמד אישור השינוי בפני בית המשפט. השאלה אם יש תוקף לשינויו של הסכם ממון, אפילו נעשה בכתב, אם השינוי לא אושר על ידי בית המשפט, הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.
סיכול החוזה
בחיי המסחר והעסקים נתקלים לא פעם בטענה מסוג "לא קיימתי את ההסכם בגלל כוח עליון", האם החוק הישראלי אכן מכיר בטענת "כוח עליון"? ואם כן- מה הדין במקרה כזה? בכך עוסק סעיף 18 לחוק התרופות שעניינו "סיכול החוזה" כמשמעו בחוק (סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970):
- הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
- במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.
על הימצאו של סעיף 18 לחוק, נמתחה ביקורת, בשל חוסר התאמת נושא הסיכול לתחום הפרת ההסכם. יפים לעניין זה דברי פרופ' ג' שלו, בספרה "חוק החוזים" (שלו, 1995):
"הסדר הסיכול מעוגן כיום במשפט הישראלי בסעיף 18 לחוק התרופות ולפיכך נדונה סוגיית הסיכול במסגרת דיני התרופות. סעיף 18 לחוק התרופות נוקט בהוראתו לשון "הפרה" ("הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר…") ומקנה ל"מפר" חסינות מפני תרופות האכיפה והפיצויים, בנסיבות של סיכול החוזה. גישה חקיקתית זו, שלפיה סיכול מהווה הפרה, אם גם הפרה מסוג מיוחד, חשופה לביקורת מטעמים מושגיים, מטעמים מעשיים ומטעמים ערכיים. מטעמים מושגיים: בדרך כלל הפרה היא מעשה (או מחדל) מכוון שלחייב, בניגוד לחוזה. הסיכול, לעומת זאת, מאופיין בהעדר יסוד של אשמה מצד החייב, ומתייחס למצבו שבו אין יכולת למנוע את הנסיבות המסכלות. סיכול הפרה הם אפוא שני מושגים השוללים, עיונית, זה את זה. מטעמים פרקטיים: כאשר מתרחש סיכול לגבי חוזה הדדי מעותד, וחוזים רבים הם כאלה, לא תמיד ניתן לדעת מיהו המפר ומיהו הנפגע: זה כמו זה עומדים בפני ביצוע התחייבויותיהם. מטעמים ערכיים: הגישה המשווה סיכול להפרה ורק מקנה חסינות לחייב שהפרתו התרחשה כתוצאה מנסיבות של סיכול, איננה מתיישבת עם עקרון תום הלב מכל הטעמים האלה נכון יותר לראות מצבי סיכול כמפקיעים את החוזה, ולא כיוצרים הפרה "מוגנת" המקנה חסינות מפני תרופות. ואמנם, בוועדת הקודיפיקציה מתגבשת הצעה לתיקון דיני הסיכון, אשר מגדירה את הסיכול מחדש ורואה אותו כמפקיע באורח אוטומטי את החוזה מיום האירוע המסכל, ולא כמקנה חסינות מפני תרופות האכיפה והפיצויים".
מכל מקום, אין חולק, כי לנוכח מהותו של הסיכול, כמצב המעכב או מונע ביצועו של חוזה, במקרה בו הפר אחד הצדדים לחוזה את חיוביו על פי החוזה, פרשנותו של סעיף הסיכול, נקבעת, כמקנה אפשרות לדחיית חיובו של הצד המבקש לבצע את המוטל עליו על פי החוזה (כהן ופרידמן, 2003).
בדומה לכך, נקבע בהצעת תזכיר דיני ממונות (הקודקס האזרחי), כי:
- 195. בפרק זה –
"נסיבה חדשה" – נסיבה עובדתית או משפטית, המתרחשת לאחר כריתת החוזה;
"אירוע מסכל" – כל אחד מאלה:
(1) התרחשות נסיבה חדשה הגורמת לכך שקיום חיוביו של צד לחוזה הוא בלתי אפשרי, בלתי חוקי, או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים;
(2) התרחשות נסיבה חדשה המכשילה את מטרת ההתקשרות בחוזה;
"אירוע משעה" – אירוע מסכל המתרחש במשך תקופה זמנית.
- (א) התרחש אירוע משעה, לא יפקע החוזה, ואולם רשאים הצדדים שלא לקיים חיוביהם על פי החוזה במהלך תקופת התרחשותו; היה מועד לקיומו של חיוב במהלך תקופת התרחשותו של האירוע המשעה, או סמוך לאחר סיומו, יידחה המועד לקיומו למשך זמן סביר.
(ב) נדחה קיום חיוב לפי הוראות סעיף קטן (א) רשאי בית המשפט לחייב צד לחוזה לשפות את הצד השני כאמור בסעיף 197 בשל הוצאות שהוציא או התחייבויות סבירות בהן עקב הדחיה.
ביטול החוזה בשל טענות כפיה ועושק
מספר פסקי דין ניתנו בנושא עושק וכפיה לגבי הסכמי ממון וברובם נדחתה התביעה. הלכה פסוקה היא, כי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ממזג בתוכו תכונות של הסכם ושל פסק דין. כפילות זו משליכה על אופן ביטולו של ההסכם שחלות עליו הן דרישות של דיני החוזים והן דרישות דיוניות הנוגעות למעמדו כפסק דין (ע"א 442/83 קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767, בע"מ 770-771). האישור על פי חוק יחסי ממון נועד כדי להבטיח את גמרות דעת הצדדים, ובכדי לוודא כי ההסכם לא נערך תחת לחץ, השפעה בלתי הוגנת או כל השפעה שיש בה כדי לגרור אחריה יתרון בלתי הוגן או ניצול לרעה. על כן, הפסיקה קבעה כי בהעדר טעם מיוחד, לא יתקבלו טענותיהם של הצדדים כנגד פסק הדין המעניק תוקף להסכם שבבסיס פסק הדין.
בפלונית נ. פלוני (תה"ס 32522-09-13 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו)) נטען כידוע על הסכמי ממון, כמו גם על הסכמי גירושין חלות הוראות חוק החוזים והוראות חוק יחסי ממון. ההלכה היא שהמבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק דין, בשל פגם ברצון, נידרש לעמוד בנטל ראיה גבוה, זאת בשל אופיו הסופי וההסכמי של ההסכם שאושר לאחר שביהמ"ש התרשם כי הצדדים הבינו במה מדובר (ראה גם: ע"א 4/80 מונק נ. מונק, פ"ד לו(3) 421, 428). במקרה דנן, נקבע כי אין האישה יכולה לטעון לעושק, מרמה או חתימה תחת לחץ, איומים וכפיה שעה שעמדה מול בית המשפט והצהירה שחתמה עליו ברצון ובהסכמה חופשית, כל שכן בהיותה עו"ד המודעת למשמעות הצהרותיה. בטענותיה לעושק מוטל על האישה נטל הוכחה כבד להוכחת יסודות העושק ולטענתו בהן לא עמדה היא. החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים, הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג, והקושי להשיב את המצב לקדמותו. בהתאם לפסיקה הרווחת, לא בנקל תתקבלנה טענות הנסמכות על 'פגם ברצון' כנגד פסק הדין המעניק תוקף להסכם גירושין. הכלל המשפטי קובע כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול (ע"א 11750/05 יעל שמר נ. בנק הפועלים בע"מ, (פורסם במאגר נבו 15.11.2007)). באותו עניין קבע השופט כי התמונה המתקבלת איננה של אדם לחוץ מפוחד שאיננו מתייעץ ובודק, נהפוך הוא. מחומר הראיות עולה שהתובעת אכן ידעה שבידי הנתבע מצוי מידע לפיו היא מנהלת יחסים מחוץ לנישואים עם אדם אחר, איש בטחון, שעבד אתה במקום העבודה ושהנתבע יודע את שמו. מאחר והנתבע הגיש תביעה כרוכה לבית הדין הרבני, לגירושין ולחילופין לשלום בית היא ביקשה למנוע את הדיון בבית הדין הרבני. לכן הייתה מעוניינת לסיים את מערכת היחסים עם הנתבע בהסכם ולמנוע מהנתבע להציג לבית הדין הרבני את החומר "המפליל" (ביחס לאותו אדם אחר) לבית הדין הרבני. בעקבות זאת במסגרת, ההסכם עמדה על כך שיתווסף סעיף להסכם שנוסחו:
"הצדדים מתחייבים להשמיד במועד החתימה על הסכם זה כל תיעוד (מקור והעתקים) מכל סוג שהוא, שקשור לנסיבות חתימת הסכם זה, ככל שקיים תיעוד כזה בידיהם ואו בידי מי מטעמם. כן הצדדים מתחייבים כי אף אחד מהם ואו מי מטעמם לא יעשה שימוש בתיעוד זה ולא יעבירו לכל גורם שהוא. לא תקבל ראיה ולא תימנע עדות על הנסיבות שהביאו לחתימת הסכם זה בכל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי שייערך בעתיד לרבות בנושא משמורת ואו גירושין, למעט במקרה ואחד הצדדים יסרב לתתו ואו לקבל גט במקרה של מסירת הודעת גירושין רק אז יוכל להביא עדויות על הנסיבות לבית הדין הרבני".
מניסוח הסעיף ניתן להסיק כי בניגוד לטענות התובעת על איומים, הפחדות וביצוע פעולות של האזנות ומעקבים נגדה עובר לכריתת ההסכם, בפועל לא ידעה בוודאות איזה חומר מצוי בידי הנתבע שכן הניסוח הוא: "ככל שקיים תיעוד כזה בידיהם ואו בידי מי מטעמם", אך שמעה מהנתבע שבידיו חומר מעין זה. עוד עולה מחומר הראויות שאת מרבית הפעולות אותן היא מכנה מאיימות ביצע הנתבע לאחר כריתת ההסכם, לאחר שניתן לו תוקף של פסק דין, לאחר שהוסרו התביעות מבית הדין הרבני. מעשים אלו נעשו על ידי הנתבע לאחר כריתת ההסכם משום שהבין שפניה של התובעת כלל אינם לשלום בית כפי שציפה אלא לגירושין. בית המשפט בוחן גם את מידת המעורבות של האישה בהליך: בעניין פלונית לאורך כל המשא ומתן התובעת הייתה דומיננטית בניהול המשא ומתן לכריתת ההסכם עורכת את טיוטת ההסכם, מתקנת ומשנה את הטיוטה ונעזרת בעו"ד איליהם מעבירה פעם אחר פעם את טיוטת ההסכם לצורך בדיקה ומתקנת לאחר מכן הערותיה. הצדדים אף משתמשים בשירותיו של מגשר. כל זאת בניגוד גמור לטענותיה .
בבואו של נעשק להראות כי הסכם בטל בשל עושק עליו להוכיח כי מצבו היה כבד משקל עד כדי כך שהסיט את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. בפס"ד תמ"ש 6570/07 הגברת נ. האדון עניינו של פסק הדין היה בתביעה לביטול הסכם ממון והסכם פירוד, לקביעה כי מדובר בידועים בציבור, לקבלת זכויות ברכוש המשותף וקבלת מזונות. זאת, בטענה כי ניהלו חיים משותפים טרם ההסכם, והחלוקה שנקבעה בו אינה מאוזנת. השאלה שנשאלה בפסק הדין היא: האם נתקיימו היסודות הדרושים לביסוס עילת העושק? נקבע כי עושק יוכר רק במקרים נדירים ולא במקרה הנוכחי מהסיבות הבאות: ראשית, התובעת לא הייתה נתונה בכל מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, כי אם במצב בו בחרה להמשיך לחלוק חייה עם הנתבע חרף העובדה שהעתיד המשותף אינו ברור. בכל נקודת זמן יכולה הייתה לבחור לקום וללכת, כפי שלבסוף עשתה. התובעת היא אישה אלגנטית ושברירית למראה, אך עצמאית לחלוטין. כפי שלאחר הפרידה נמצא לה בן זוג אחר, ובמהלך הדיונים בן זוג נוסף, כך חופשית הייתה לעשות כל שברצונה לגבי ההסכם. ההסכם נערך בנקודת זמן בה החליטו הצדדים למסד יחסיהם, ולא ניתן לומר כי קודם לכן חיו כידועים בציבור, הן מבחינת התנהלותם הכספית והן מבחינת רצינות כוונותיהם. שנית, הנתבע לא ניצל מצבה על מנת לגרום לה להתקשר בחוזה. עתידם המשותף לא היה ברור כלל ועיקר, וכל שרצה הוא להגן על רכושו, על מנת שלא יתפרש המעבר לבית שבנה בממונו שלו, מיגיע כפיו, כהסכמה לחלוקת כלל הרכוש המשותף. הנתבע אף הוא בעל ניסיון בניהול מערכות יחסים, וחשש לרכושו. שלישית, תנאי הסכם הממון אינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. לא זו אף זו, הסכם מן הסוג שנערך בין הצדדים, משקף הסכמים רבים הנערכים בין צדדים הנערכים לקראת "פרק ב'" בחייהם הזוגיים. למודי ניסיון, מנסים לשמור על הרכוש שצברו בזיעת אפם, שמא ימצאו עצמם נאלצים לחלוק בו. זאת ועוד, תוספת בדבר תשלום שכר דירה אינה חזון נפרץ, והיא משקפת התחשבות- מחד, תוך הבהרה כי ניתן יהיה לספק "מעבר הרך" לקראת המגורים בנפרד- מאידך. המסקנה היא כי לא היה כל עושק באף אחד מן ההסכמים.
טענת העושק בוחנת האם אותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו. מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף שבמקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. כובד משקלו של כל אחד מהרכיבים אין לו שיעור, ועל בית המשפט לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות (ע"א חי סאסי נ. נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767).
בפס"ד תמ"ש (אשד') 20117-02-10 ד.א נ' א.א התקבלה תביעה לביטול הסכם יחסי ממון שאושר וקיבל תוקף של פס"ד, לאחר שנקבע כי התקיימו בעניינו עילות עושק, טעות והטעייה. מדובר בהסכם המעביר לנתבעת את כל רכושם של הצדדים- לרבות בית הצדדים, שלושה רישיונות להפעלת מוניות וכל כספי הצדדים, המתיר לו להתגורר בבית כל עוד הנתבעת בחיים ובאם יעזוב הבית עליו לשלם לנתבעת סכום חודשי גבוה, בעוד התובע לא מקבל דבר עבור התחייבותו. לטענת התובע מדובר בהסכם חד צדדי שכן לגרסתו סבר שמדובר בהסכם 'מגירה' בונה אמון בלבד בין הצדדים ולא בהסכם שמבקשת הנתבעת לממש. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה והועדפה גרסתו של הבעל כי אשתו הפעילה עליו מכבש לחצים להעביר הרכוש על שמה באופן שיקנה לה בטחון כלכלי ויוכיח לה שאין בדעת התובע לעזבה. בכך הנתבעת נצלה מצוקתו של התובע, שנוצרה עקב הלחצים שהופעלו עליו על ידי הנתבעת. גם לגבי התנאי השלישי לצורך היווצרות העילה הינו כי "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". נראה כי אין מחלוקת שמדובר בהסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, שכן בהתאם להוראות ההסכם, התובע העביר לנתבעת את כל רכושו.
בתה"ס 41382-12-10 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו) נדחתה תביעה לביטול הסכם ממון שקיבל תוקף פס"ד, הן מחמת שיהוי וחוסר תום לב והן לגופה. משהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח טענותיה לקיומן של עילות הביטול והן: עושק, כפייה, אי סבירות, הטעייה, רמייה וחוסר תום לב. בתה"ס 6311-07 פלונית נ' פלוני (מאגר נבו) נקבע כי צד הטוען לעושק וכפיה עקב מצב נפשי חייב להביא חוות דעת מנומקת וכן אסמכתא מדעית לכך כי הטיפול התרופתי או מצבו מונע ממנו שיקול דעת זאת מתוך הנחה כי אנשים בגירים וצלולים חותמים על הסכמים מרצונם החופשי, אלא אם כן מורם הנטל ומוכח ההיפך. האישה טענה לכפייה כפגם המצדיק ביטול הסכם, לא הוכח על ידי האישה כי אכן ההסכם נחתם תחת איום ובוודאי לא הוכח כי עצם ההגעה לאולם בית המשפט ואישור ההסכם בפני השופט היה תחת איום או כפייה. בנוסף, טענה האישה לעושק, טענה המושתת על שלושה יסודות: מצבו של העושק, התנהגותו של העושק, תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. לא הוכחה הטענה כי התובעת נטלה תרופות משפיעות בעת חתימת ההסכם, ולא הוכח שנפגעה יכולת השיפוט או הקוגניציה שלה. לא הוכח כדבעי ניצולו של האיש את מצבה הירוד של האישה וכן לא ניתן לטעון כי מדובר בהסכם חד צדדי לחלוטין. על כן, ביטולו של הסכם זה לא יהיה אלא מטעמים מיוחדים, כבדי משקל ומשכנעים ועל כן נטל זה לא הורם במקרה הנ"ל ולא הוכחו טענות בדבר טעות, הטעייה, כפייה או עושק.
פסיקות נוספות בנידון קבעו ניהול המשא ומתן בידי עורכי דין מעקר כל טענה של קיפוח או עושק בהסכמי ממון, בנוסף נקבע כי הסכמי ממון אינם חוזים מסחריים. קשה לקבוע מהם אותם תנאים אשר ניתן לראותם כגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. יכול מי שחפץ בגירושין להסכים לתנאים אשר מבחינה אובייקטיבית הינם גרועים, אך מבחינת המתקשר הוא נכון לכך, הואיל ונושא הגירושין חשוב לו ביותר באותה שעה (עמ"ש (ת"א) 46612-10-12 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו); עמ"ש (ת"א-יפו) 1501-08 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו)).
בעניין פלוני (עמ"ש 43421-03-13 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו)) קבע בית המשפט כי בדין בוטל הסכם לפיו העבירה המשיבה מחצית מזכויותיה בדירה למערער שהיה ידוע בציבור שלה, מאחר שהתקיימו יסודות עילת העושק. נאמר כי כשמתקיים אחד מיסודות עילת העושק באופן מובהק יותר, כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים. ייתכנו מקרים שבהם נלחץ העשוק ע"י יותר מגורם אחד בהליכי הסכמי ממון, ואז ישקול ביהמ"ש את משקלם המצטבר. כאשר עסקינן בחוזה בין בני זוג, יש מקום להקלה בדרישות הראייתיות לביסוס טענת עושק. משהתקיימו בענייננו יסודות עילת העושק והוגשה תביעה לביטול ההסכם תוך זמן סביר, דין ההסכם להתבטל, כמו גם הוראות אופרטיביות הנובעות מהביטול. מחומר הראיות במקרה דנן עולה כי המשיבה הייתה נתונה במצב של מצוקה סובייקטיבית במועד כריתת החוזה ואף במועד ביצועו, כתוצאה מגורמים שונים. הצטברותם של גורמים אלה יחדיו יצרה מעין 'מסה קריטית' שהשפיעה לרעה על מצבה הנפשי של המשיבה, גרמה לה למצוקה ולמעשה שברה את רוחה, והיא שהניעה אותה לכרות הסכם.
נקודה נוספת היא פשרה מול פסק דין, פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו הצדדים מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/החוזי- ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי- החלטת בית המשפט אשר נתן תוקף להסכם. פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי, על כן בהעדר טעם מיוחד לא תתקבלנה טענות כנגד פסק הדין המעניק תוקף לפשרה. להסכמים שקיבלו תוקף של פס"ד יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם. בעניין פשרה בהסכם ממון יש משקל פעוט מאוד לטעת עושק וכפייה, לעניין זה מדבריו של כב' השופט אור:
"יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות.. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה.. היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה.. כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה.. יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל" (תמ"ש (ת"א) 52202-09-12 י.ב.ת נ. מ.ב.ת (מאגר נבו); ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 בעמ' 594-595).
בעמ"ש 11337-06-10 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו) נדחתה תביעת בגין עושק היות והתביעה הוגשה 4 שנים לאחר אישור ההסכם. משלא הוכחו עילת העושק ו/או עילת הטעות וההטעיה, והמערער נהנה בינתיים מביצוע ההסכם (למשל בכל האמור למשלח ידו ומקור פרנסתו וביחס לעצם הגירושין בהם חפץ מלכתחילה), אין מדובר בזמן סביר להגשת תביעה (אשר מייתרת שליחת הודעת ביטול), ואין להתעלם מכך. כן נדחתה הבקשה להבאת ראיות נוספות, ולו רק בגין צרוף הראיות לבקשה, כולל תצהירים וחומר נוסף, זאת עוד טרם התיר ביהמ"ש את הגשת הראיות. אולם, גם לגופם של דברים, אין מקום להיזקק לראיות נוספות. לכל האמור יש להוסיף כי נראה שבערעורו ניסה המערער להסית את הדיון לטיעון המתמקד ביחסים אלו או אחרים שנרקמו לטענתו בין עורך דינו דאז למשיבה או בין עורך דינו לבין אחות המשיבה. מדובר בטענות חמורות, שהטוען אותן, חייב היה לפרטן בתביעתו ולעתור למתחייב מכך. אולם בכתב תביעתו, כך גם במסגרת ההליך בפני בימ"ש קמא, כל שבחר המערער, לטעון, אודות רצון עורך הדין "להיפטר" ממנו, זאת ותו-לא. כל זאת ללא קשר למשיבה. "שינוי חזית" זה אומר דרשני ומכל מקום ברור שאין להידרש לו. לא למותר להוסיף כי מערכת היחסים שבין צד להסכם לבין עורך דינו, נפרדת היא בין מערכת היחסים שבינו לבין הצד השני להסכם
גם בביטול הסכמי גירושין נמצאו טענות דומות
בבג"ץ 8981/12 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (מאגר נבו) נטען כי טענות נוסח כפייה ועושק בהסכמי גירושין אינם מצדיקים ברגיל התערבות של בג"ץ, שאינו יושב כערכאת ערעור שלישית על ביה"ד הגדול. אלא שבמקרה דנן, נפלו פגמים של ממש באישור ההסכם על ידי בית הדין האזורי. משנתברר כי הצדדים לא הופיעו כלל בפני הדיין שאישר את ההסכם, יש לעשות את שלא נעשה מלכתחילה, ולברר, בפני הערכאה אשר אישרה את ההסכם (בנסיבות, בבי"ד אזורי אחר), את גמרות דעת הצדדים לגבי ההסכם, תוך התמקדות בטענת הכפייה והעושק. שאלה עובדתית זו, קודמת לשאלה העקרונית אם ומתי עשוי להיות להסכם ממון שלא אושר/לא אושר כדין תוקף מחייב. בעניין פלונית (בע"מ 974/11 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו)) נדחתה טענת העושק, היות והמבקשת אף לא הוכיחה כלל ועיקר כי תנאי ההסכם אינם סבירים. כן נדחתה טענת ההטעיה, משנמצא כי המבקשת לא הוכיחה שהדירה הנוספת של המשיב כלל נרכשה קודם לכריתת הסכם הגירושין. בהסכם גירושין בעניין פלונית (בע"מ 2526/13 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו)) נדחתה בקשת רשות ערעור בנושאה ביטול הסכם גירושין בשל עושק היות ובית המשפט סבר כי אין מדובר בהחלטה רגעית, אלא בהסכם שבא על רקע ניסיונות הצדדים לשקם את היחסים ביניהם, ולא הובאה ראיה כי המבקש היה לעת ההיא במצב נפשי או שכלי שאינו מאפשר לו לקבל החלטה מושכלת. הודגש, כי המבקש התייצב בפני ביהמ"ש לאישור ההסכם. ביהמ"ש שאל את הצדדים אם חתמו על ההסכם מרצונם, ובא למסקנה כי כך היה. כפי שגם ציין ביהמ"ש לענייני משפחה, המותב אשר אישר את ההסכם בשעתו אף בחן את פרטיו, וכך ראוי, וכל המרבה הרי זה משובח.
סיכום
העבודה הנוכחית עסקה בנושא כפיה ועושק בהסכמי ממון. החוק המסדיר את הנושא הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג. חוק יחסי ממון נועד להשיג מספר מטרות חברתיות. בראש ובראשונה, הוא נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג, תוך שהוא לוקח בחשבון את המציאות החברתית והכלכלית, ואת חוסר השוויון הבסיסי הגלום ביחסי הממון בין בני-זוג. הוא נועד להבטיח חלוקה שווה של הנכסים על יסוד הסכמה, ולהבטיח כי לא תצא האישה מקשר הנישואין וידיה על ראשה. החוק גם נועד להבטיח יציבות וודאות של קניינים, כאשר באים בני הזוג במגע עם צדדים שלישיים. המחוקק ביקש ליצור הסדר כולל וממצה. הסדר כולל וממצה איננו הסדר המכריז על עצמו ככזה, אלא הוא הסדר הנותן פתרון יעיל ומעשי לכלל הבעיות הגלומות בנדון שהוא בא לטפל בה. זאת לא השכיל המחוקק לעשות. ההנחה הגלומה בבסיס החוק- כי הוראותיו הן דיס-פוזיטיביות ועל-כן יכולים הצדדים לסטות מהן ברצותם בכך- התגלתה כלא מציאותית. מספר בני הזוג העורכים הסכם ממון הוא מועט ביותר. הקושי הרגשי הכרוך בכך הוא עצום, ואין לבוא אל בני-זוג בטענות כי עליהם 'לתת את הדין' על כך שלא ראו את הנולד והסדירו את סיום יחסיהם בהסכם ממון. בעולם אוטופי בו אף אחד לא משקר סעיפים אלו בחוזים היו מיותרים, אולם הבעיה היא כי חלק בחוזה (בכתב או בעל פה) לא נוהג בתום לב. לגבי העושק והכפייה בהסכמי ממון ראינו כי רק לעיתים רחוקות יבוטל חוזה. להלן ה'מתכון' לביטול החוזה: החוזה נעשה בפזיזות; החוזה חורג מהסביר באופן קיצוני; לא היו מעורבים עורכי דין; התובע טוען לחוסר שיקול דעת ומביא אישור רפואי; לא היה שיהוי; לא היה דרך פשרה אלא בפסק דין; לא היו תביעות מקבילות מהן ניתן ללמוד על ניסיון 'לבעוט לכל הכיוונים'.
מה ראוי? העילות של כפייה ועושק מדברות על כוח, על שימוש בכוח והיעדרו של כוח, ניצול פערי הכוח לרעה. עצם קיומו של עיסוק ישיר בכוח בלב לבה של החקירה החוזית הכללית הוא נדיר וחתרני. אגדות חופש החוזים, מפגשי הרצונות של הצדדים, טקסים של כריתת חוזים- כל אלו מתקיימים כביכול על אמונה, עיוורת כמעט, בשוויון כוחות הצדדים. על פי תיאוריות פמיניסטיות, הכוח הוא הסיבה, המניע, התוצאה ויותר מכול- הכוח תמיד בצד הגברי. בעיית פערי הכוחות בין גברים לנשים מובילה לתוצאות הרסניות, לא סתם אנו עדים לאחרונה לקולות רבים הקוראים לבטל את מוסד הכתובה, או לכל הפחות להגביל את סכום תוספת הכתובה. לדעתנו, בטלות הסכמי גירושין/ממון מציבה נטל ראיה גבוה כאשר לא בנקל מתקבלת טענה של 'פגם ברצון'. בטענת העושק לדוגמא, על הנעשק להוכיח כי מצבו היה כבד משקל עד כדי כך שהסיט את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גם במקרה בו נטענה טענה של כפייה, התגלה קושי בהוכחת האיום/הכפייה לצורך בטלות החוזה. על כן, יש צורך בהתאמת דיני החוזים לתחום הזוגי על מנת למנוע את האפשרות לקיפוח אחד הצדדים לחוזה. מדובר באתגר גדול הניצב בפני דיני המשפחה בישראל במטרה לפתח ארגז כלים המסדיר את היחסים הכלכליים בין בני הזוג (ליפשיץ, 2009). עד היום טופלו העילות הכפייה והעושק ביד שיפוטית קמוצה וחשדנית ומשוכות רבות הוערמו על דרכם של החלשים/ות אשר ביקשו להיעזר בעילות כדי להיחלץ מהסיטואציה שאליה נקלעו. במבט כולל נראה כי הצעדים ביצירת החזקה המעבירה את נטל ההוכחה הם צעדים ראויים. אומנם אלו הם צעדים אשר לא פותרים את הבעיה של פערי הכוחות בין הצדדים, החשש הוא שכל מאמץ שנעשה לא יועיל נגד הנטייה שלא להבין את החלשים ולא לסייע להם
ביבליוגרפיה
חקיקה:
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970
פסיקה:
בע"א 5493/95 דיור לעולה (עא"ק) בע"מ נגד שושנה קרן
בע"א 1569/93 מאיה נגד פנפורד פד"י מ"ח(4), 705
בע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד נ"ז(6) 769)
בע"א 719/78 איליט נ' אלקו, פ"ד לד(4) 673
בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762.
ברע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל (לא פורסם)
בע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ.עובדיה גדע
בע"א 11/84 אשר רבינוביץ' נ.שלב- הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ
רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח' תק-על 99(4), 1, עמ' 24
דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית תק-על 2003(1), 1730 ,עמ'
ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673
בבג״ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע״מ נ׳ בית הדין הארצי לעבודה, פ״ד לה(1) 828, 834
בע"א (ירושלים) 1519/97 בן ציון שיפטן נ' דוד קירשנבאום תק-מח 2000(3), 10561 ,עמ' 10580
בע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי פ"ד לב (241-240 ,231 (1)
ע"א 640/82 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט673
ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ. עזרא יעקובי פ"ד מט(3) 529
המחוזי (ת"א) 2180/75 צור נ. היועמ"ש פ"מ, תשל"ז(2) 400
ע"א 490/77 ד' נציה נ. ע' נציה, פ"ד לה(2) 621
ע"א 155/73 שרון נ. ליבוב, פ"ד כח(2) 673
ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ. ששון (שרעבי) שי, פ"ד ל"ט(3) 776
ר"ע 359/85 טרזה (קורפלש) קוך נ. ברוך קוך, לט(3) 421
ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט(3) 441
ע"א 4946/94 אגברה נ אגברה, פ"ד מט(2) 508
ע"א 1701/96 בדיחי נ. בדיחי, דינים מחוזי, כרך לב(2) 365
בג"צ 6103/93 לוי נ. בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 606
ע"א קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767
ע"א 11750/05 יעל שמר נ. בנק הפועלים בע"מ, (פורסם במאגר נבו 15.11.2007
ע"א 4/80 מונק נ. מונק, פ"ד לו(3) 421, 428
תה"ס 32522-09-13 פלונית נ' פלוני (מאגר נבו)
תמ"ש 6570/07 הגברת נ. האדון
ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ
תמ"ש (אשד') 20117-02-10 ד.א נ' א.א
בתה"ס 41382-12-10 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו)
תמ"ש (ת"א) 52202-09-12 י.ב.ת נ. מ.ב.ת (מאגר נבו)
ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 בעמ' 594-595)
בעמ"ש 11337-06-10 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו)
בג"ץ 8981/12 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (מאגר נבו)
בע"מ 974/11 פלונית נ. פלוני (מאגר נבו)
בע"מ 2526/13 פלוני נ. פלונית (מאגר נבו)
ספרים:
פרידמן, ד' וכהן, נ' (1991) חוזים. ירושלים: אבירם
שלו, ג' (2005). דיני חוזים: החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי. ירושלים: הוצאת דין
שלו, ג' (2008)
שלו, ג' (1995) דיני חוזים (מהדורה שניה). אבן יהודה: הוצאת דין
___. (1981) פגמים בכריתת חוזה. ירושלים: המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי
פלפל, ד' (1976) תום לב- מחקר השוואתי. פורסם בגרמנית
כהן, נ' (1982) התערבות ביחסים חוזיים. תל אביב: הוצאת רמות
דויטש, מ' (1997) קניין (כרך א). בני ברק: הוצאת בורסי
דויטש, מ' (1993) ביטול חוזה בעקבות הפרתו. תל אביב: הוצאת רמות הוצאת אוני' תל אביב
קנוהל, י' (2000) בעקבות המשיח. ירושלים: הוצאת שוקן
רוזן-צבי, א' (1981) יחסי ממון בין בני זוג. תל אביב: הוצאת רמות
לייעוץ משפטי ניתן לפנות לעורך דין יהונתן א. שאלתיאל
